דיאלוג גבר ואישה מתוך המחזה דוד וניה

האקדמיה לאמנויות הבמה

מאגר דיאלוגים

ilg;ui;guij;

 

 

דוד וניה

לעיני הצופים נגלה הגן עם חלק מהבית והמרפסת. על השביל, מתחת לעץ צפצפה עתיק, עומד שולחן

ועליו כלים ערוכים לשתיית תה, סאמובר וכו'. בסמוך, ספסלים וכסאות גן. על אחד מהם מונחת גיטרה. ליד השולחן נדנדה. השעה היא שלוש אחה"צ של יום מעונן.

מרינה, אשה זקנה, כבדת גוף, שנעה לאיטה, יושבת ליד השולחן וסורגת גרב. אסטרוב מתהלך לידה אנה ואנה.

אסטרוב: דוד וניה מאת אנטון צ'כוב, בביצוע להקת שחקני החאן.

מרינה: (מוזגת תה לכוס) קח אבא'לה.                      

אסטרוב: (לוקח את הכוס מידה באי חשק) לא בטוח שמתחשק לי.

מרינה : אולי טיפונת וודקה?

אסטרוב: לא, לא כל יום אני שותה וודקה, וגם מחניק. (שהייה) סבתא'לה, כמה זמן אנחנו מכירים?

מרינה : (חושבת) אלוהים – תעזור לי לזכור… הגעת אלינו, כאן לסביבה…. מתי…? אמא של סוניה היתה עוד בחיים. לא החורף שהיא מתה, אחד לפני. אז כבר אחת עשרה שנה… אולי יותר.

אסטרוב: השתניתי מאד?

מרינה: כן, מאד. היית אז צעיר ויפה, ועכשיו הזדקנת. אתה כבר לא כל כך יפה. וגם    התחלת לשתות.

אסטרוב: כן… תוך עשר שנים נהייתי בן אדם אחר, ואת יודעת למה סבתא'לה? כי אני עובד יותר מדי.  על הרגליים מהבוקר עד הערב, אין לי רגע מנוחה. ובלילה, אני רועד מתחת לשמיכה שאולי יבואו לסחוב אותי אל איזה חולה. מאז שהכרנו לא היה לי יום חופש. אז פלא שהזדקנתי? חוץ מזה, כל העסק הזה שנקרא חיים כל כך משעמם, מטומטם, מזוהם… גוררים אותך החיים האלה. אתה מוקף אנשים משונים, רק אנשים משונים; אחרי שנתיים שלוש בחברתם, לאט לאט, בלי לשים לב, גם אתה נהיה קצת משונה. אין לך ברירה. כן, נהייתי משונה סבתא'לה… טפש – עוד לא, תודה לאל. לחשוב – אני עוד מסוגל, אבל להרגיש – כבר פחות. אני לא רוצה כלום, אני לא צריך כלום, אני אפילו לא אוהב אף אחד… חוץ ממך אולי. (מנשק אותה בראש) כשהייתי ילד היתה לי אומנת בדיוק כמוך.

מרינה: אולי משהו לאכול?

אסטרוב: לא. לפני פסחא נסעתי למליצקויה. פרצה שם מגיפה… טיפוס.                                                                                                                                                                     האכרים, בבקתות שלהם, צפופים… לכלוך, סירחון, עשן! החולים שכבו על הרצפה…  והחזירים הסתובבו ביניהם… יום שלם התעסקתי איתם, לא ישבתי רגע. לא הכנסתי פירור לפה. וכשהגעתי סוף סוף הביתה, לא נתנו לי לנוח. הביאו פועל פצוע מתחנת הרכבת. השכבתי אותו על השולחן והוא מת לי בידיים. ואז, ברגע הכי פחות מתאים, כל הרגשות הרדומים התעוררו, המצפון הציק לי כאילו הרגתי אותו בכוונה… ישבתי, עצמתי את העיניים ושאלתי את עצמי, אם… בעוד מאה או מאתיים שנה, האנשים האלה, שאנחנו מנסים לסלול להם את הדרך, יזכרו להגיד עלינו מילה טובה? לא סבתא'לה, הם ישכחו אותנו.

מרינה: אנשים אולי ישכחו, אלוהים יזכור.

אסטרוב: תודה. יפה אמרת.

 (מתוך הבית נכנס וניה. הוא נרדם אחרי ארוחת הצהריים ונראה פרוע ולא ממוקד. הוא יושב על הספסל ומיישר את העניבה המהודרת שלו).

* לשימוש אישי בלבד
את המחזה ניתן לקבל ב׳האקדמיה לאמנויות הבמה׳ של דים אמור

להרשמה התקשרו:

טל׳: 077-5518861
נוסף: 050-3350753
שעות הפעלות:
בימי : א׳-ה׳ בלבד
בין השעות:
10:30-18:30
קורס מתקיים:
רח' המסגר 56. תל אביב – יפו.

האקדמיה פועלת במרכז ת"א במיקום מושלם ונוח. מתכונת ההוראה הינה חדשנית ומודרנית המעניקה לכל סטודנט אפשרות לביטוי אישי ותמורה מלאה בכל רגע בשיעור. תוכנית הלימודים והמורים המבוקשים ביותר בישראל יצרו חווית לימוד אחרת שאותה ניתן להשיג בלעדית באקדמיה.
אין עוד מקום כזה בישראל.

מסלול לימודים

מידע למתעניין

בוגרים

גלריה

הרשמה

כתבו לנו


נבנה ע"י אנדלס בניית אתרי תדמית עסקיים