מונולוג גברים מתוך אמדאוס

האקדמיה לאמנויות הבמה

ilg;ui;guij;

 

 

אמדאוס

מחזה:  אמדאוס
מחזאי: 
דמות: 


(סאליירי פונה נסער אל הקהל.)
כשלון! פיאסקו!… איזו עליבות!… יותר גרוע מאשר אם הייתי באמת עושה את זה!… (זועק) נוֹבּילֶה, נוֹבּילֶה סאליירי!… (סאליירי אציל הנפש, אציל הנפש) מה
הוא עשה ממני – המוצרט הזה! לפני שהוא הגיע, יכולתי לעשות דבריםכאלה? להתפלש בניאוף? לסחוט נשים? הכל מתחיל להתפרק… בגללו!
(הוא נע לעומק הבמה בקדחת – חוטף את תיק העבודות מן הכסא – אבל כאילו פוחד ממה שהוא עשוי למצוא בתוכו מושך את ידו ותחת זאת מתיישב לידו. פאוזה. הוא מתבונן בתיק
המוזיקה שמונח שם כאילו היה איזה מעדן מלכים שהוא משתוקק לאכול אך אינו מעז. לפתע הוא חוטף את התיק – מתיר את הסרט בבת אחת – פותח אותו ונועץ עיניים
רעבתניות בכתבי היד שבתוכו. מייד נשמעת מוזיקה, חלושות, בתיאטרון, ומבטו נופל על העמוד הראשון. זוהי הפתיחה לסימפוניה העשרים-ותשע, בלה מז'ור. כשהמוזיקה ברקע, הוא קורא את כתב היד):
היא אמרה שאלה כתבי היד המקוריים. נוסחים ראשונים. אבל הם נראו כהעתקים מוגמרים ונקיים, לא היו שום מחיקות, שום תיקונים. זה היה תמוה – ואז לפתע זה נהיה מצמרר.
(הוא מרים את מבטו מכתב היד אל הקהל: המוזיקה נפסקת בבת אחת.)
מה שהיה ברור הוא שמוצרט פשוט מעלה על הדף מוזיקה שכבר היתה גמורה ומושלמת בתוך ראשו.
(הוא שב ומתבונן בתווים. מייד נשמעת הסימפוניה קונצ'רטאנטה לכנור וויולה – הנעימה העולצת, העולה ויורדת ככיפה, של החלק הראשון.)
תחליף תו אחד והמבנה יתמוטט.
(הוא מרים שוב את עיניו: המוזיקה נקטעת.)
כאן שוב – אבל בשפע – היו אותם הצלילים ששמעתי אז בספריה.
(הוא ממשיך לקרוא, והמוזיקה גם היא מתחדשת: פראזה מכשפת מן החלק האטי של הקונצ'רטו לחליל ונבל.)
אותן הרמוניות מכשפות – צלילים קסומים – מתיקות צובטת לב.
(הוא מרים את מבטו: המוזיקה נפסקת שוב.)
האמת היתה ברורה כשמש. הסרנדה ההיא לא היתה מקרה חד-פעמי.
(בתיאטרון נשמע מין נהם עמום, חלוש מאד ומתגבר, כמו ים רחוק.)
התבוננתי דרך כלוב נקודות הדיו האלה, המדויקות ללא רבב – יופי אבסולוטי!
(הוא קם על רגליו, אוחז בתיק העבודות. ומתוך הנהמה הנמוכה מתפתלת ועולה קולה הצלול של זמרת סופראנו, השרה את ה"קיריה" מתוך המיסה בדו מינור. הרעש המצטבר סביב קולה מתפזר – הוא נשמע פתאום צלול ובהיר – והופך לצלול יותר ובהיר יותר. גם האור מתבהר: לבן בוהק, ההופך ללבן שורף! סאליירי עומד בתוך המבול הזה, במטח המוסיקה שנעשית עזה יותר ויותר – ממלאת את התיאטרון – כשהסופראנו נכנעת למקהלה שלמה ששרה בפורטיסימו את הקונטראפונקט הענק.
זהו בהחלט הסאונד החזק ביותר שהקהל שמע עד כה. סאליירי הולך-כושל לעבר הקהל, אוחז בכתבי היד בידו, כאדם שנלכד בים גועש וקוצף.
לבסוף התופים שואגים בקול נפץ: סאליירי משליך את תיק היצירות – ונופל באיבוד חושים ארצה. באותה שניה המוזיקה מתפוצצת לתוך "בום" ארוך, מהדהד, מעוות, שמסמן איזו הכחדה נוראית. הצליל נותר תלוי ועומד בקונטינואום מאיים מעל הדמות המוטלת – זו כבר לא מוזיקה כלל. ואז היא גוועת, ונותרת רק דממה. האורות מתעמעמים. פאוזה ארוכה. סאליירי דומם, בלי נוע, שרוע בין כתבי היד.
לבסוף מצלצל השעון: שש פעמים. סאליירי זע עם הצלצול. לאט הוא מרים את ראשו ומביט מעלה. ועכשיו – תחילה בשקט – הוא פונה אל אלוהיו.)
קאפּישוֹ! אני מבין את גורלי. עכשיו בפעם הראשונה אני מרגיש את הריקנות שלי כשם שאדם הראשון הרגיש את העירום שלו…
(לאט הוא קם על רגליו)
הלילה באיזה בורדל בעיר הזאת עומד ילד מצחקק זב-חוטם שיכול להעלות על הנייר, בלי אפילו להניח את מקל הביליארד שלו, תווים מקריים שהופכים את
התווים המלומדים שלי לשריטות חסרות חיים. גראציה סיניורה! גראציה! אתה אפשרת לי לתפוש מהו הנשגב – ואז דאגת שאדע שאני ההפך מנשגב: בינוני, בינוני לנצח. (קולו מקבל משנה תוקף) אתה יודע כמה עבדתי! – רק על מנת שדרך
העיסוק באמנות – שרק דרכה אני מבין את העולם – אוכל לשמוע את קולך! והנה אני שומע אותו, והוא אומר רק שם אחד: מוצרט!… מוצרט, פה-מלא-קקי עם אשתו שמחטיפה בטוסיק! אותו אתה בחרת בתור השופר היחיד שלך!
(הוא משליך את התיק לפינה.)
בסדר גמור! מרגע זה אנחנו אויבים, אתה ואני! אומרים שלאלוהים לא לועגים: אני אומר לך, לאדם לא לועגים! לי לא לועגים!

(הוא מפנה מבט רושף למעלה אל אלוהים.
הוא חוצה אל הפסנתר ונוטל מן המכסה שלו, עליו הם מונחים, את החלוק הישן והטורבן אשר מהם נפטר כאשר הוביל אותנו אחורה אל המאה ה – 18 . הוא משתחל לתוכם. בעשותו. כך, הוא משדבר שוב בקול של איש זקן. אנחנו שוב ב – 1823)

לפני שאספר לכם מה קרה אחר כך – התשובה של אלוהים – ושל קונסטאנצה גם – הרשו לי לעצור. תפקידה של השלפוחית בגורלו של האדם, אני לא צריך לספר לכם, הוא מהותי. אני עבד לכל פקודה שלה. כשאשוב, אספר לכם על
המלחמה שניהלתי עם אלוהים דרך פאר יצירתו ויצוריו – מוצרט, שנקרא אמדאוס – אהוב האל. מלחמה שבה, כמובן, את היצורון חובה היתה להשמיד.
(הוא קד לקהל, שולח יד לחטוף איזה דבר מתיקה – ואז, באופן בלתי צפוי, משיב אותה לצלחת בתיעוב עצמי פתאומי, ומדדה לאט החוצה. התווים נשארים במקום שבו התפזרו. בעוד הוא נעלם, אורות האולם עולים לאט.)

* לשימוש אישי בלבד. 


להרשמה התקשרו:

טל׳: 077-5518861
נוסף: 050-3350753
שעות הפעלות:
בימי : א׳-ה׳ בלבד
בין השעות:
10:30-18:30
קורס מתקיים:
רח' המסגר 56. תל אביב – יפו.

האקדמיה פועלת במרכז ת"א במיקום מושלם ונוח. מתכונת ההוראה הינה חדשנית ומודרנית המעניקה לכל סטודנט אפשרות לביטוי אישי ותמורה מלאה בכל רגע בשיעור. תוכנית הלימודים והמורים המבוקשים ביותר בישראל יצרו חווית לימוד אחרת שאותה ניתן להשיג בלעדית באקדמיה.
אין עוד מקום כזה בישראל.

מסלול לימודים

מידע למתעניין

בוגרים

גלריה

הרשמה

כתבו לנו


נבנה ע"י אנדלס בניית אתרי תדמית עסקיים