סצנה מתוך גן הדובדבנים

האקדמיה לאמנויות הבמה

ilg;ui;guij;

 

גן הדובדבנים

נכנסים דונישה נושאת נר ולופכין עם ספר בידו.

לופכין:  הרכבת הגיעה. מה השעה?

דונישה:  כמעט שתיים. (מכבה את הנר) כבר יש קצת אור בחוץ.

לופכין: אחור של שעתיים.

(מפהק ומתמתח) איזה חמור אני! באתי במיוחד בשביל לנסוע לתחנה לקבל אותם – ונרדמתי.  בישיבה. מעצבן… היית יכולה להעיר אותי.

דונישה : חשבתי שכבר נסעת.  (מקשיבה)  הנה, אני חושבת שהם באים.

לופכין : (גם הוא מקשיב) לא… יש להם עוד להוציא את כל  המזוודות וכל ה… (שתיקה)  ליובוב אנדרייבנה… מעניין איך היא אחרי חמש שנים בחוץ לארץ… אשה נהדרת. נעימה, טובה, בן-אדם. כשהייתי בן חמש-עשרה בערך, אבא שלי המנוח – היתה לו אז חנות קטנה בכפר – הכניס לי פעם אגרוף בפרצוף, ירד לי דם מהאף… באנו  הנה לחצר, לסדר איזה  עניין, והוא כבר שתה כמה… ליובוב אנדרייבנה – אני זוכר את זה כאילו שזה קרה אתמול – היא היתה עוד בחורה צעירה, רזונת – לקחה אותי לרחוץ את הפנים, כאן, בחדר הזה, חדר הילדים. היא אמרה לי "אל תבכה, מוז'יק קטן, עד החתונה זה יעבור"… (שתיקה) מוז'יק. זה נכון – אבא שלי היה מוז'יק ותראי אותי – בווסט לבן ונעליים מבריקות, כמו אוכף לפרה. אני עשיר, יש לי כסף, המון כסף, אבל בסך הכל מה אני בעצם, מוז'יק, איכר פשוט …   (מדפדף בספר) הנה, למשל, קראתי ספר, לא הבנתי אף מילה. קראתי  ונרדמתי  (שתיקה).

דונישה:  והכלבים לא ישנו כל הלילה. הם מרגישים שהגברת שלהם באה.

לופכין :  דונישה, מה יש לך? את כל כך –

דונישה: רועדות לי הידיים. אני חושבת שאני הולכת להתעלף.

לופכין : מה את כל כך עדינה? מתלבשת כמו גיברת, והתסרוקת. זה לא טוב. אל תשכחי מי את.

(נכנס יפיחודוב עם זר פרחים. הוא לובש מעיל קצר ומגפיים גבוהים, מבריקים, שמשמיעים חריקה נוראה. כשהוא נכנס הוא מפיל את הזר)

יפיחודוב:  (מרים את הזר) תשמעי, זה מהגנן. הוא אומר לשים אותם בחדר האוכל.

(נותן את הפרחים לדונישה)

לופכין:  ותביאי לי משהו לשתות.

דונישה: בסדר.   (יוצאת)

יפיחודוב: שלוש מעלות בחוץ, ועצי הדובדבן פורחים. מזג האויר אצלינו … קשה להגיד עליו מילה טובה. ואם מדברים על מזג האויר, ירמוליי אלכסיייץ', תרשה לי רגע… שלשום קניתי לי את המגפיים האלה, ובינינו, הם כל כך חורקים שקשה להאמין… במה כדאי לשמן אותם?

לופכין: עזוב אותי, נמאסת.

יפיחודוב: כל יום  אסון  חדש. אבל אני לא מתלונן. התרגלתי,  אני אפילו מחייך.  (נכנסת דונישה ומגישה ללופכין בירה)

אני הולך. (נתקל בכסא והופך אותו)  הנה… למשל….(בניצחון) בבקשה. זה בדיוק מה שאני…אתה רואה? אסון . ממש לא להאמין, אין מילה אחרת.  (יוצא)

דונישה:  ירמולייי אלכסייץ', אני רוצה לגלות לך משהו … יפיחודוב הציע לי נישואים.

לופכין : אה!

דונישה: אני לא יודעת מה… הוא בן-אדם לא רע. אבל כשהוא מתחיל לדבר, אתה לא מבין מה הוא רוצה. זה נשמע יפה, ומלא … רגש, אבל  לא מבינים כלום. הוא בן אדם בסדר, והוא משוגע עליי, אבל הוא בלי מזל. כל יום קורה לו משהו. צוחקים עליו כאן. קוראים לו אסון טבע.

לופכין :  (מקשיב) נדמה לי שהם באים…

דונישה : באים! אוי, מה קורה לי? נהיה לי קר בכל הגוף.

לופכין : כן, הנה הם. בואי נצא אליהם. מעניין אם היא תכיר אותי. חמש שנים לא התראינו.

דונישה :  אני מתעלפת… (נרגשת מאוד)  אוי, אני מתעלפת.

(נשמעות שתי כרכרות המתקרבות אל הבית. לופכין ודונישה ממהרים החוצה. הבמה ריקה. אחר-כך נשמעים קולות אנשים הנכנסים לחדר הסמוך. פירס נשען על מקל, עובר את הבמה בחיפזון. הוא היה בתחנה לקבל את פניה של ליובוב אנדרייבנה. הוא לובש מדים של משרת וצילינדר, ממלמל לעצמו. קשה להבין את תוכן הדברים. הקולות שמאחורי הקלעים מתגברים. נכנסים ליובוב אנדרייבנה, אניה ושרלוטה איוונובנה המושכת אחריה כלב [מדומה], כולם בבגדי נסיעה, וריה במעיל ומטפחת ראש, גייב, סמיונוב פישצ'יק, לופכין, דונישה הנושאת חבילה קשורה ומטריה, ומשרתים עם מזוודות)

אניה: בואו דרך כאן. אמאלה, את זוכרת איזה חדר זה?

ליובוב: (בעליצות, מבעד לדמעות) חדר הילדים!

וריה: כל כך קר. הידיים שלי קפואות.

ליובוב: החדר המתוק שלי, החדר המקסים שלי.

וריה: (לליובוב) החדרים שלך אמאלה, החדר הלבן והחדר הסגול, בדיוק כמו שהם היו. לא הזזנו כלום.

ליובוב: כאן ישנתי כשהייתי קטנה…  (בוכה)  ועכשיו אני שוב קטנה…

(היא נושקת לאחיה, אחר כך לוריה ושוב לאחיה)  וריה, לא השתנית. נראית כמו נזירה. גם אותך אני מכירה, דונישה.   (נושקת לדונישה)

גייב: הרכבת אחרה בשעתיים. מה תגידו על זה? איזה חוסר אחריות.

שרלוטה : (לפישצ'יק) הכלב שלי אוכל אפילו אגוזים.

פישצ'יק:    (נדהם) לא הייתי מאמין!

(כולם יוצאים חוץ מאניה ודונישה)

דונישה: חיכינו וחיכינו … כבר חשבנו שלא תבואו. (לוקחת את הכובע והמעיל של אניה)

אניה : כל הדרך ברכבת לא ישנתי, ארבעה לילות … אני קפואה.

דונישה: כשנסעת מכאן ירד שלג. היה  כפור, ועכשיו… מתוקה שלי… (צוחקת ונושקת לה)  כל כך חיכיתי לך, נשמה שלי, אור שלי…אני חייבת לספר לך, משהו. אני לא יכולה להתאפק…

אניה: עוד פעם משהו?

דונישה:  יפיחודוב, המנהל חשבונות, הציע לי נישואים.

אניה: את תמיד עם אותו סיפור….(מסדרת את השער)

(אניה עייפה מאד ובקושי עומדת על הרגליים)

דונישה:  אני לא יודעת מה להחליט. הוא אוהב אותי…הוא נורא אוהב אותי.

אניה:  (מסתכלת לתוך החדר שלה, ברוך) החדר שלי, החלונות שלי, כאילו לא נסעתי מכאן. אני בבית!

דונישה: טרופימוב הגיע שלשום.

אניה:  (בשמחה)  פטיה!

דונישה:  הוא הלך לישון בחדר כביסה. "אני לא רוצה להפריע", זה מה שהוא אמר. (מסתכלת בשעון) צריך להעיר אותו אבל ורורה  מכאילובנה לא מרשה. היא אמרה "שלא תעירי אותו".

 

© כל הזכויות שמורות.

* לשימוש אישי בלבד


להרשמה התקשרו:

טל׳: 077-5518861
נוסף: 050-3350753

שעות הפעלות:

בימי : א׳-ה׳ בלבד

בין השעות:

10:30-18:30
קורס מתקיים:

רח' המסגר 56. תל אביב – יפו.


האקדמיה פועלת במרכז ת"א במיקום מושלם ונוח. מתכונת ההוראה הינה חדשנית ומודרנית המעניקה לכל סטודנט אפשרות לביטוי אישי ותמורה מלאה בכל רגע בשיעור. תוכנית הלימודים והמורים המבוקשים ביותר בישראל יצרו חווית לימוד אחרת שאותה ניתן להשיג בלעדית באקדמיה.

אין עוד מקום כזה בישראל.


נבנה ע"י אנדלס בניית אתרי תדמית עסקיים