תקציר למחזה רכוש נטוש

האקדמיה לאמנויות הבמה

מאגר מחזות

ilg;ui;guij;

 

 

רכוש נטוש

 מאת שולמית לפיד

 תקציר העלילה:
ההצגה נפתחת בתמונה שבה מוצגות הדמויות הראשיות: האם- טוני בית אריה ושתי בנותיה : אלינור ועליזה. עליזה דואגת לעבודות הבית ואלינור מקריאה לאמה את סיפור "המחרוזת" ( מופסאן). העלילה  נפתחת בנק' זמן שמציגה את טוני כאישה מבוגרת, לא יפה במיוחד, וחולה בדלקת פרקים. מכיוון שאין סידור כרונולוגי של העלילה, אנו נאלצים להשלים את הפערים ולסדר את ההתרחשויות. מסתבר שטוני פליטת שואה. היא נישאה לגבר ישראלי, שמבחינתה היה הגבר האידאלי והיא ראתה בו התגשמות חלום. לכן טוני העריצה אותו ועשתה עבורו הכול, אולם כפי הנראה הוא נישא לה רק כי נמשך ליופייה. לאחר שאיבדה אותו עזב אותה וחזר לחברתו לשעבר. טוני אינה מסוגלת להשלים עם עזיבתו והיא מנציחה אותו ( שומרת את בגדיו) וחולמת על חזרתו . למעשה היא חיה בעולם של פנטזיה ושל שיעבוד לעבר. היא לובשת את השמלה הירוקה שמסמלת את העבר, אולם למרבה האירוניה זו אינה מתאימה עוד למידותיה והיא מעמתת אותה עם השינוי, שבו טוני מסרבת להכיר. כשם שהנציחה את בעלה, כך הנציחה את הגוף הרבה והנעורים שאבדו. חלק מן השעבוד לעבר הוא השעבוד לבית שהוא גם רכוש נטוש וגם ארמון מבחינתה. לכל אורך המחזה אין יציאה מן הבית. נוצרת תחושה קלסטרופובית, שאין עולם אחר מלבד בית זה. ואכן מנק' מבטה של טוני זה כך. אלינור, האחות הצעירה נשאבת לעולמה של האם ואילו עליזה מנסה לפרוץ את מעגל הסגירות ולכן היא מנסה לשכנע את האם למכור את  הבית. כך גם היא שואפת לגאול את אלינור מהמעגל הדימיוני- ספרותי שבו היא חיה. למרות זאת , ניכרת שתלטנות האם על הבנות. בהמשך המחזה נסלל כביש שעובר ליד הבית. מסתבר שיש צורך בחתימת שני בני הזוג וטוני מלאה בתקוות שהחתימה תחזיר את בעלה. למרבה הצער טוני מגלה בסיום כי הבעל ביקר במושב וחתם אולם לא טרח להראות את פניו. הבנות לוחצות על טוני למכור את הבית ואילו האם מנסה למנוע מהן חשיפה לחיים
( אפילו סרט במתנס נתקל בהתנגדות מצד האם). השתלטנות ניכרת גם בלחץ שהאם מפעילה על אלינור להימנע להתגייס והדחיפה ללמוד מקצוע מתוך השקפת עולם שאומרת שללא מקצוע אינך שווה כלום. הבנות מרגישות חנק בבית ושואפות לברוח ממנו. אלינור מנסה ליישם את תוכנית הבריחה באמצעות בחור שהכירה, אולם עליזה , אחותה, מנסה לטרפד את הבריחה. לאחר עזיבתה של אלינור הופכת עליזה לתחליף של אחותה בקריאה, אך מאחר שהתפקיד מתסכל אותה היא מחליטה לברוח. מסתבר שאלינור הייתה אצל אביה, וכך מתגלה כי הבעל נעזב ע"י חברתו ( חיהל'ה) . כעת כשתמו הסיבות למנוע את החתימה על מכירת הדירה, עדיין מתעקשת האם להתבצר בבית ובעבר. עליזה מאיימת על אמה כי אם לא תחתום תעבור לגור עם אביה והאם נענית וחותמת ואילו אלינור קורעת את דפי הסיפור. המחזה נגמר בתחושה של סגירת חשבון עם העבר ופתיחת חיים חדשים. 

שם המחזה
שם המחזה הוא אוקסימורוני: "רכוש"- מציין שייכות למישהו. "נטוש"- מבטא חוסר שייכות לאף אחד.
"רכוש נטוש" זהו מושג שנקבע לאחר מלחמת השחרור, הכוונה למקומות שהערבים ברחו מהם לאחר המלחמה. בדרך כלל שיכנו בבתים העזובים הללו פליטים יהודיים שהגיעו לארץ לאחר השואה. שם היצירה מרמז על המקום בו האם ובנותיה גרות. כלומר "רכוש נטוש" מבחינה פיזית.
האם הופכת ל"רכוש נטוש", מבחינה נפשית, ע"י בעלה לאחר שעזב אותה. היא חוששת שתהפוך ל"רכוש נטוש" ע"י בנותיה. במסגרת הקידמה סוללים כבישים. אחד הכבישים אמור לעבור ליד בית האם ובנותיה, על- כן עליהן לפנות את ה"רכוש נטוש". טוני נזכרת איך היא עברה ל"רכוש הנטוש" עם בעלה והם קישטו את המקום, טיפלו בו והפכו אותו לארמון. הבית הוא מבצרה של האם, ולכן היא כל הזמן מדברת עליו ואיננה מעוניינת לעוזבו. את הארמון שרואה האם ב"רכוש נטוש" ואי רצונה לעוזבו מתארת עליזה: "שאמא תוותר על הארמון הזה? על נברשות הבדולח שלנו? על כלי הכסף הנוצצים? על השטיחים המצוירים הרכים? " (עמ' 60).
ה"רכוש הנטוש" רשום על- שם שני ההורים. לא ניתן למכור אותו, בכדי שיסלל הכביש, ללא חתימת שניהם. אלא שהאב עזב את הבית והאם מנסה להחזירו היות והחתימה שלו (שמעוניין למכור) לא שווה ללא החתימה שלה. היא מקווה שהאב יחזור ל"רכוש הנטוש", כיון שעליו לחתום על מנת שהמקום יימכר. אז, כך מקווה טוני, גם יחזור לחיות איתה. זו הסיבה שהיא אינה חותמת. האירוניה היא שלמעשה אי חתימתה מבטא את חוסר רצונה למכור את ה"רכוש הנטוש". לכן אין לאב סיבה לחזור כיון שאין לו על מה לדבר איתה. בעוד שאילו חתמה, היה לו אכן על מה לשוחח איתה, על מכירת רכושם המשותף.
לקראת סיום המחזה, מתברר לטוני כי בעלה לשעבר ביקר במושב וחתם על מכירת ה"רכוש נטוש", אלא ש"לא נכנס להגיד שלום". הסיבה לכך, לדעתה היא כי "הוא מפחד ממנה" -מחיהל'ה, לטובתה עזב את טוני.
ביצירה האם מתייחסת לבנותיה כאילו הן הרכוש שלה: "שתי הילדות שלי זה כל הרכוש שיש לי בעולם" (עמ' 29). לאור יחסה של האם לבנותיה, ואי רצונה למכור את החורבה בה הן גרות, תוך כדי בידודן מהחברה, היא הופכת את בנותיה ל"רכוש נטוש"= רכוש שאף אחד אינו רוצה בו. "תחתמי אמא, כי אני לא ישב פה ויחכה עד שגם אני יהפוך לרכוש נטוש" (עמ' 67).


דמותה של טוני, האם- גיבורת המחזה
טרם פתיחת המחזה- בעבר, היתה טוני אישה רזה, יפה ומושכת. היא אהבה את בעלה ולדבריה אף הוא אהב אותה. הם עברו לגור ב"רכוש נטוש" שם גידלו מטע ובגינה פרחים ופירות. הם הקימו "ארמון" וחשבו כי ה"רכוש נטוש" יהיה הירושה לילדיהם .
טוני היתה מפליטי השואה והחתונה עם הבעל הישראלי, הייתה עבורה הישג. טוני הגדירה את עצמה במעשים עבור בעלה: היא בישלה עבורו, תיקנה את גרביו. נראה כי התחתן איתה כיוון שהייתה מאוד יפה, אך היופי הוא חולף והוא יצא להפלגה ולא חזר. בעלה של טוני עזב אותה לטובת חיה'לה הישראלית, חברתו לשעבר.
בפתיחת המחזה, טוני היא אישה מבוגרת. במהלך השנים היא איבדה את יופייה, היא שמנה, לקתה במחלת פרקים ואף לראות טוב איננה יכולה.
קשה לטוני ההתמודדות עם עזיבת בעלה אותה ובמהלך השנים היא מצפה שישוב. היא מספרת עליו ושומרת בארון את בגדיו. יחד עם זאת היא מנסה לשכנע את עצמה שהוא לא שווה, אך זה לא מצליח, היא עדיין מעוניינת שהוא יחזור.
מסיבה זו היא אינה מממשת את עצמה וחיה בעולם דמיוני, עולם הסיפורים שאלינור ביתה מקריאה לה. רצונה של טוני לשחזר את העבר וחוסר יכולתה להתמודד עם המציאות, בא לידי ביטוי בלבישת השמלה הירוקה שהחמיאה לה מאוד בעבר, בהסתגרותה בתוך עצמה ב"רכוש נטוש" ממנו אינה יוצאת ואף בהקראת סיפור "המחרוזת". בסיום היצירה היא אומרת: " הגוף הזקן הזה, השמן הזה, הוא לא שלי בכלל. בתוכו יש בחורה שעוד חולמת חלומות. שרוצה לרקוד ולאהוב… הבית הזה הוא הארמון שלי". (עמ' 66). טוני בית- אריה, האם היא דמות סגורה ועקשנית. היא חיה את העבר, אינה יוצאת מפתח ביתה ולכן אף סוגרת את בנותיה ב"רכוש נטוש". התפאורה במחזה משרתת את התוכן. המחזה מתרחש באותו מקום, ב"רכוש נטוש" וישנה תחושה של סגירות. על העולם שבחוץ אנו שומעים, אך לא רואים אותו.
האם בורחת לעולם הדמיון, דבר הקורה בדרך- כלל לאנשים שלא מסתדרים עם המציאות. טוני יושבת בבית ואלינור מקריאה לה סיפורים. הדבר מעצבן את עליזה משום שהיא מציאותית- "מחר יזרקו אותנו לרחוב, והיא יושבת וקוראת סיפורים" (עמ' 23).
על טוני מופעלים לחצים: חתימה על מכירת "הרכוש נטוש", וכן בנותיה מורדות בה.
היא מחליטה על עתידה של אלינור. לצבא היא לא תלך, היא הוציאה לה פטור מסיבות נפשיות. כמו כן היא איננה נותנת לה ללמוד תפירה, דבר המגביל אותה מבחינה מקצועית. לעליזה אומרת האם: "יכולת ללמוד משהו. בחורה בלי מקצוע היא כמו סוליה. דורכים עליה, ודורכים עליה עד שהיא נקרעת. ואז זורקים אותה" (עמ' 35). דבריה של טוני משקפים את חייה. ביצירה לא נאמר שיש לה מקצוע, אלא שהתחתנה, בישלה אוכל, תיקנה גרבים ולבסוף בעלה עזב אותה.
טוני לא רוצה שביתה תחיה בתחושת החמצה כי אימה גנבה לה את החלום. היא אף יודעת כי לבסוף "האפס" יזרוק אותה וביתה תחזור אליה.
לטוני חשוב שבנותיה לא תחשובנה כי הן סתם בנות של אחת ושמה טוני בית- אריה. יש להן ייחוס- "הסבא שלך היה רב חשוב. וגם הסבא של הסבא שלך. אנחנו לא סתם ואת תזכרי את זה תמיד" (עמ' 58).
טוני אומרת שהיא אינה רוצה לעזוב את המקום בגלל בנותיה, זוהי הירושה שלהן. לדעתה היא עושה תמיד הכל לטובת ילדותיה. האומנם?
היא תמיד מדברת על יופי, חוכמה, חוסר בטלה, רכישת מקצוע, אך בעצמה איננה נותנת דוגמא אישית לבנותיה. היא מזניחה את עצמה, אינה עובדת, אינה בעלת השכלה- איננה יודעת קרוא וכתוב. האם דמות פאסיבית ותמיד מאשימה אחרים בבעיותיה, זה אף פעם לא בגללה!. את הפסיביות היא מורישה לאלינור שבהמשך העלילה הופכת לאקטיבית בהשפעת עליזה אחותה. עליזה אקטיבית, מציאותית ובעלת חוכמת חיים. היא בכוונה מסתירה מאימה שהיא יודעת קרוא וכתוב, בכדי שלא תצטרך להקריא לה סיפורים.
האם חתמה לאלינור על פטור מהצבא מסיבה נפשית. הבנות לא יוצאות מן הבית, לא הולכות לחוגים, לא לומדות תפירה, לא חייבות ללכת לביה"ס. הבנות מדברות בשפה מאוד נמוכה. נראה שהן מחקות את שפתה של אימן, ניצולת השואה,כיון שהן אינן יוצרות קשרים חברתיים עם אנשים אחרים, היות והן סגורות ב"רכוש נטוש".
בחוץ המטע נבול כיון שהאם לא רצתה שחלק מהיבול יגיע לידי הבעל לשעבר. היא לא רצתה לפרנס את חיה'לה אשתו. עליזה שואלת ומה באשר להן, הבנות- האם נתנה למטע לנבול בעוד שבנותיה נזקקו ללבוש בגדים ממחסן הבגדים של בית- הכנסת.
ומה באשר לטובת בנותיה?
לאורך היצירה לאם סיבות שונות מדוע לא למכור את "הרכוש נטוש": ירושת הבנות, בעלה אולי ישוב אליה, זיכרונות העבר. בסיום היצירה האם מגלה כי אינה רוצה לעבור למקום חדש כיון שהיא פוחדת מהמפגש עם החדש הלא מוכר.
היא אישה חולה שאינה רואה טוב ואינה הולכת טוב. ב"רכוש נטוש" היא מרגישה בטחון, היא יודעת היכן כל דבר נמצא. במקום חדש שוב לא תהיה עצמאית. כל עוד טוני ב"רכוש נטוש" היא בחורה צעירה, יפה, בעלת חלומות ורצונות: לרקוד, לאהוב. כל זאת בגוף שמן שאינו שלה. אלא ש" שם במושב אני יהיה זקנה ומכוערת וחולה, שסירחון של מוות יוצא ממנה" (עמ' 66).
היא פוחדת לעבור לסביבה חדשה וליצור קשרים חברתיים חדשים. בסיום היצירה מתברר לנו כי לפנינו אישה זקנה וחולה שחוששת לאבד את עצמאותה. אישה שפוחדת להישאר לבד, לכן איננה מעוניינת שבנותיה יצאו מן הבית.
אלינור, ביתה של טוני, כבת 17, מאופיינת על יד המחזאית שכתבה על דמותה שהיא יפה, טובת לב, דמות פאסיבית וכנועה. היא יושבת בבית ומקריאה לאימה שוב ושוב את סיפור "המחרוזת" למופסאן. לרוב היא איננה עוקבת אחרי הדברים שיוצאים מפיה, והאם מתקנת מדי פעם את דבריה. היא אינה מתראה עם בני גילה, ולמעשה מקריבה את חייה לטובת אימה. היא לא שואלת שאלות, פועלת בצורה אוטומטית. היא מזדהה עם אמה והדוגמא לכך, הסיפור שהיא מספרת על הבילוי שלה עם מוטי, בדומה לבילוי של אמה עם הבעל שלה. כמו כן היא מזדהה עם גברת לואזל מהסיפור- "המחרוזת"- ההתרפקות על הבילוי בנשף כפי שהיא אלינור מתרפקת על הבילוי עם מוטי. היופי והערצתם של האחרים ליופי שלהן, אף הוא משותף לשלושתן.
הבילוי עם מוטי מביא לשינוי, והיא רוצה לצאת אתו לטיול, הוא לא מגיע לפגישה, וכך אף היא ננטשת, כמו אימה, רק שעבורה זו הפעם השנייה לאחר נטישת האב. היא נוסעת לאביה אך לא מספרת על כך כי היא בושה, אולי, בכישלונה. בסיום המחזה, אלינור שבה הביתה וממציאה ספור, הדומה מאוד לסיפורה של הגברת לואזל. היא עדיין אינה מכירה במציאות ומנסה דרך בריחה אל עולם הדמיון להתמודד עם המציאות העגומה. יחד עם זאת בהערות שלה על אביה מבצבצת האמת אותה היא מנסה להסתיר.
עליזה , ביתה של טוני, כבת 15, היא דמות אקטיבית. היא פיקחית, זריזה ועצמאית. עליזה היא זו שעושה את עבודות הבית. היא הבת המרדנית.
עליזה הינה מציאותית, לכן לאורך המחזה היא אורזת את חפציהן, מדברת עם אנשי המושב, הולכת לראות את הדירה החדשה. עליזה נזהרת שלא להיכנס ל"מעגל הביחד" של האם ואלינור. עליזה מנסה לשכנע את אימה לחתום על- מנת למכור את ה"רכוש נטוש", ואת אלינור לחיות על- פי המציאות ולא על- פי סיפורים דמיוניים. היא מזכירה כי אף אחד לא ביקר במקום כבר עשר שנים. ולכן רצונה של האם כי הבית יהיה מסודר, כדי שאם מישהו יכנס הוא יקבל רושם חיובי, הוא אירוני כיון שלמעשה אף אחד לא נכנס לביתן. למרות היות עליזה מרדנית, לעיתים היא נכנעת לאימה. האם דורשת מעליזה להכין תה לאלינור, אשר איננה מעוניינת בכך. עליזה נכנעת ומכינה את התה בגלל לחצה של האם. לעליזה לא טוב בבית, היא רוצה בעתיד בחיים שונים מחייה הנוכחיים. אין להן כסף, הן עניות, האהבה בבית חונקת אותה ולא נותנת לה אפשרות לעצמאות, אפשרות לפרוש כנפיים ולעוף. ולכן היא מעונינת להתחתן עם אדם עשיר מבלי לאהוב אותו.
עליזה דואגת בגלל השינוי שמתחולל אצל אלינור כשהיא מגלה שזו הכינה תיק. דהיינו, אלינור רוצה לנסוע עם הבחור שפגשה. יתכן שעליזה דואגת לאחותה ויתכן שהיא חוששת שאלינור תשאיר אותה לבד עם אימן. שתי האחיות מתווכחות. עליזה מוציאה את התיק שלא רצתה שימצאו, על- מנת שלא ידעו, ומנופפת בתיק כדי שהאם תראה. בין עליזה לאימה קיימת הסכמה כי כל הבנים שקרנים. אלינור מצידה מגלה כי עליזה יוצאת עם החיילים מהמחנה. עליזה תופסת את תפקיד האם כשמאיימת על אלינור כי לא תיסע לשום טיול. האם אומרת שאלינור תסע. עליזה חוששת שתאלץ למלא את מקומה של אלינור בבית בהקראת סיפורים, דבר בו איננה מעוניינת. האם מבכה את עזיבתה של אלינור ביתה האהובה, המתוקה והיפה. ברגע שטוני מגלה שעליזה יודעת לקרוא, היא אומרת על עליזה כי היא ביתה האהובה, המתוקה והיפה. וזאת כיון שעליזה היא התחליף עבורה להקראת הסיפורים. עליזה איננה מעוניינת בתפקיד זה ולכן היא בורחת.
עליזה, הבת המעשית מבין השתיים, רוצה לצאת מ"הרכוש נטוש" הסוגר והחונק אותה וטוענת כי עתה אין סיבה שהאם לא תחתום על מכירתו. "אמרת שאת מפחדת שהכסף יגיע לידיים של חיהל'ה. די, אין חיהל'ה. גמרנו. את יכולה לחתום" (עמ' 66).
הפער בהשקפת העולם, בין טוני לעליזה, קיים גם בהליכתה של אלינור לסרט במתנ"ס. האם איננה מעוניינת שאלינור תצא מן הבית. סרט יגרום, לטענת האם להרס חיי ביתה. אלינור אומרת שלא תלך לסרט, כי איננה מעוניינת להרגיז את אימה. עליזה לעומתן טוענת שעל אלינור ללכת וכן מתכננת מה על אלינור ללבוש, שהרי כולם הולכים למתנ"ס אפילו ילדים. האם אומרת לעליזה כי היא מסיתה את אלינור נגדה. לבסוף מתרגזת האם ומאפשרת לאלינור ללכת לסרט, אלא שזו אינה מעוניינת ללכת לסרט, כי יודעת שאימה איננה מרוצה מכך.
סוף המחזה עליזה מאיימת על האם שתחתום כדי ש"הרכוש נטוש" ימכר ולא- היא תברח אל אביה ותקח איתה את אלינור. עליזה איננה רוצה בגורל כשל אימה, לכן היא מבקשת שהאם תעשה פעם אחת משהו עבור בנותיה ותחתום על מכירת המקום. עליזה איננה מעונינת להפוך לרכוש נטוש כאימה. לעומת עליזה, אלינור הכנועה מוכנה להתיישב ולקריא לאימה סיפורים. אך עליזה לא מוותרת. טוני משפילה עצמה, למרות זאת עליזה נותנת לה עט ומראה לה היכן לחתום. טוני חותמת ועליזה אומרת לה כי היא אוהבת אותה. ואלינור? אלינור מתחילה שוב לקרוא את "המחרוזת" תוך שהיא קורעת את דפי הספר. אין צורך עוד לחיות את העבר ולהתרפק על חלומות וסיפורים דימיוניים. הגיעה העת לחיות את ההווה, את המציאות "לחיות במושב. בין האנשים… בדירה של ארבעה חדרים" (עמ' 67).

אנלוגיה- השוואה בין "המחרוזת" למופסאן ו"רכוש נטוש"
ביצירה רכוש נטוש אלינור מקריאה לאימה, מזה עשר שנים את הסיפור "המחרוזת" למופסאן.
ב"המחרוזת": "היא הייתה אחת מאותן הנערות היפות והחינניות שנולדה. כמו בטעותו של הגורל, למשפחת עובדים. לא היו לה… לא סיכויים ולא דרך להיות נודעת… ונישאת לאיש בעל נכסים ועמדה, והפקירה עצמה לנישואים עם פקיד קטן…". למתילדה מגיע, על-פי השקפת עולמה להינשא לאדם מהמעמד הגבוה כיוון שהיא יפה.
טוני בית-אריה מזדהה עם מתילדה שהרגישה שמגיע לה יותר ממה שהחיים הציעו לה בגלל יופייה וגם טוני מרגישה שמגיע לה יותר. כל זאת כיוון שטוני חיה את העבר ובעברה הייתה אישה יפה מאוד.
אך כשם שמתילדה התחתנה עם אדם ממעמד נמוך כך טוני התחתנה עם אדם עני. ניתן להשוות את היחס לבעלים: מתילדה לא מעריכה את בעלה כראוי וגם יחסה של טוני לבעלה אמביוולנטי.
מוטיב היופי חוזר לאורך היצירה כיוון שטוני מחשיבה מאוד יופי חיצוני ולכן אלינור מתבקשת להקריא את היצירה "המחרוזת" שוב ושוב. כשאלינור חוזרת מהפגישה עם הבחור היא אומרת שמוטי אמר שהיא הכי יפה. החינוך של טוני מתבטא בדבריה של אלינור, הדבר הראשון שהיא מציינת שאמר לה הבחור מתייחס ליופי. כמו כן בסיום היצירה טוני אומרת כי אלינור לא תוכל להוסיף ולהקריא לה סיפורים זמן רב, שכן היא בטח תתחתן עוד מעט. בחורה יפה כזאת יחטפו מהר.
מתילדה ב"המחרוזת" מדמיינת את ביתה "חדרי אורחים… מקושטים מרבדים כבדים, מזרחים, ומוארים בלפידים בנברשות ברונזה נהדרות כששני משרתים… מנמנמים בתוך כורסאות רחבות לחומה של אח מבוערת.. חדרי סלון רחבי ידיים רפודים משי עתיק ומרוהטים רהיטים נפלאים ומעשי אומנות יקרי מציאות".
עליזה המציאותית, לעומת אימה ואלינור, מדברת באירוניה על הארמון שלהן "שאמא תוותר על הארמון הזה? על נברשות הבדולח שלנו? על כלי הכסף הנוצצים? על השטיחים המצוירים הרכים? אמא דואגת לעתיד שלנו, אלינור. אמא שלנו לא חותמת"(עמ' 60). עליזה בעד מכירת ה"רכוש נטוש" המוזנח והעלוב, שלאם נדמה כארמון פאר, על מנת לרכוש דירה מודרנית ויפה במושב.
טוני לא הבינה את המסר של הסיפור המחרוזת. לכן גם היא כמו מתילדה ב"המחרוזת" חיות על חלומות, על זיוף, על דבר שאינו אמיתי, מקבלות החלטות שאינן נכונות ולכן שתיהן סובלות. טוני איננה מבינה שהיופי והכסף אינם הדברים החשובים ביותר.
טוני היתה צריכה להבין על-פי סיום "המחרוזת" שיופי וכסף זה לא העיקר. מוסר ההשכל של "המחרוזת" ו"רכוש נטוש" דומה יופי כסף וחלומות לא גורמים לאושר.
דברי מופסאן בנוגע ל"מחרוזת": "צריך הרבה בשביל לבנות ומעט בכדי להציל" (עמ' 63). באים לידי ביטוי גם ב"רכוש נטוש".
הטרקטור הורס מבחינה פיזית את הבית שהאם בנתה. הבנות,המורדות באימן, הורסות מבחינה נפשית, את אשר זו יצרה עבורן.
מוטיבים ביצירה
מוטיב היופי – האם רוצה ודואגת שהבנות יהיו יפות כיוון שהיא חושבת שהדבר יביא להצלחתן האם מדברת על יופייה של אלינור וכשמתברר לה שגם עליזה יודעת לקרוא היא אומרת שעליזה יפה.
טוני מסוגרת בתוך עצמה עד שהיא לא רואה את הדברים לאשורם. היא לא מבינה שיופי הוא דבר חולף, למרות שהייתה צריכה לדעת זאת, מניסיון חייה ואף מגורלה של מתילדה גיבורת ה"המחרוזת".
אלינור הינה תוצר החינוך של אימה ולכן היא מציינת שהחייל איתו יצאה אמר כי היא יפה, אך למרות היופי הוא לא יצא איתה לטיול.
תרומת המוטיב ליצירה: היופי היו בר חלוף ולכן אין לבסס עליו דברים כגון: אהבה, משאלה, מטרה, שאיפה.
מוטיב התוכי – ביצירה מוזכר שניתן לשים בד שחור על כלוב התוכי והתוכי יחשוב שזה לילה. כלומר בתוכי ניתן לשלוט. באופן דומה, טוני מבקשת מאלינור שתקריא שוב ושוב את הסיפור "המחרוזת" וכך מציינת שליטה בחיי ביתה.
הכלוב של התוכי מסמל את ה"רכוש נטוש" ואת הבנות הכלואות בתוכו. האם היא זו שקובעת את עתידן של הבנות, צרכיהן ורצונותיהן, היא למעשה כמו "בעלת התוכי" שאומרת לתוכי מה לעשות. יחד עם זאת היא כולאת גם את עצמה.
המוטיב מחדד ביצירה את שליטת האם בבנותיה מחד, כשם שבעל התוכי שולט בו. מאידך מדגיש המוטיב את כליאת האם ובנותיה ב"רכוש הנטוש", כפי שכולאים תוכי בכלוב .
מבחינה נוספת, התוכי הייתה חיה שבעלה הבטיח להביא לה בשובו כמו התוכי שישנו בביתו של מוטי- חיה אקזוטית זו מסמלת אהבה ומימוש חלומות.
רעיונות במחזה:
  1. המחזה מבטא עימות בין העבר להווה. ביסוד המחזה עולה האמירה שעל מנת לחיות נכון ונורמלי, על האדם להשלים עם העבר, עם האובדן, על מנת להיות מסוגל להמשיך את חייו. החיים של האם משועבדים לחוויית העזיבה של הבעל, איתה אין היא מסוגלת להשלים. היא חיה בצילה של החמצה גדולה, שאינה מניחה לה לצאת מן החורבה ולבנות את חייה מחדש. החיים בצל העבר הופכים להרסניים ומאיימים לפגוע גם בבנות, שאותן היא כולאת בעברה. סלילת הכבישים מנוגדת לשיעבוד לעבר. הכבישים מסמלים את ההווה ואת העתיד שבו מסרבת האם להכיר.
  2. השיעבוד לרכוש: המחזה מציג את המושג רכוש במשמעות כפולה: מן ההיבט החומרי ומההיבט האנושי. כל שיעבוד ( בין אם לבית, בין אם לעבר) מוביל לסכנה של שיעבוד אנושי. אסור לנו לגרור את הילדים לחוויות העבר שלנו ולהפוך אותם לרכוש. האם מתייחסת לשתי הבנות כאל רכוש ואכן אחת הבנות טוענת שאינה מוכנה להפוך גם ל" רכוש נטוש". טוני טוענת ששילמה ביוקר עבור הבנות ולכן לא תמכור אותן בזול. באמירה זו היא חושפת את ההתייחסות לבנות כאל רכוש.
  3. הבל היופי ושקר החן: טוני מוצגת באמצעות הניגוד בין יופייה החיצוני בעבר לבין הזקנה ואובדן היופי בהווה. היופי הוא בר חלוף וכשיחסים בין בני זוג נשענים על יופי חיצוני בלבד אין עתיד ליחסים אלה ולכן כנראה עזב הבעל את טוני. לכן גם נדחקת טוני בחוסר הצלחה לשמלה הירוקה שאינה עוד לפי מידותיה בהווה.
  4. השיעבוד לעולם הדמיון: הפנטזיות הן דרך להתמודד עם תסכולים, אולם כשעולם הדמיון כובש את החיים , הוא דוחק הצידה את המציאות והחיים הופכים לחיים של הכחשות וזיוף. האם חיה בעולם מזוייף הדומה לעולמה של גב' ליזל מסיפור המחרוזת. שתיהן חשות שיש מציאות אחרת המגיעה להן ולכן הן ממלאות את חייהן בשקר וזיוף. לכן מסרבת האם לחתום על מכירת הדירה מתוך אשליה שהחתימה תחזיר אליה את בעלה, אולם הגילוי כי חתם כבר מבלי לראות את פניה הופך להרסני עבורה בסיום.

הלבוש:
הלבוש במחזה מטונימי לאווירה ולמצב הרוח של הדמויות. האם מוצגת בלבוש מרושל. בכך בולט חוסר הטיפוח שלה בהווה. מדובר בדמות שנעזרת במקל הליכה כשכל אלה הם אלמנטים סמליים: הרישול נובע מתסכול, מתחושת החמצה, הידיעה שאיבדה את יופייה. מקל ההליכה מסמל את הקיבעון שבו היא נמצאת ואת חוסר היכולת לנוע הלאה בחיים. אלינור  מיוצגת באמצעות לבוש צמוד והדוק, מה שמצביע על חוסר יכולת שלה להיחלץ מהמצב בו היא נמצאת. היא מנוגדת לעליזה שמאופיינת  בביגוד נוח יותר, רחב יותר. קל לה יותר לנוע, היא דמות פתוחה וחברותית יותר. לאלינור צמה ( מעידה על סגירות, על נוקשות) ואילו לעליזה קוקיות שמסמלות שובבות ומרדנות. כשאלינור יוצאת לסרט היא לובשת שמלה אדומה. הצבע האדום מסמל תעוזה,תשוקה, להט ואפילו חוצפה להתגרות ולהתנגד לאם שמתנגדת ליציאה. הבגד מסמל מרד קטן. השמלה הירוקה של האם מקבל משמעות אירונית. למרבה הצער, האם לא תוכל להחזיר את העבר באמצעות בגד שאינו תואם את גופה השמן ואת ההווה שבו היא חיה. כשאלינור חוזרת מחיפה היא חוזרת עם בגדים חדשים והיא עונדת עגילים. חל בה שינוי שבא לידי ביטוי בחילופי הבגדים. באופן סמלי מדובר בהיפתחות לחיים חדשים.
התפאורה:
התפאורה אינה מתחלפת. המחזה מתרחש לכל אורכו במקום אחד: הבית-"הרכוש הנטוש" . ההיצמדות לדירה מציגה את הרעיון של החיים בעולם סגור, חוסר הרצון להיפתח לעולם שבחוץ וחוסר היכולת לראות אותו. למעשה התפאורה מממשת את נק' המבט של האם שאינה מסוגלת לראות מעבר לקורות הבית, כי זהו כל עולמה. התפאורה מבטאת את המצב  החברתי והכלכלי הנמוך של המשפחה. כשאלינור חוזרת היא טוענת שלאביה ולחיהל'ה יש בית מפואר בעל שתי קומות ואילו הבית שלהן הוא סמל העליבות. התפאורה מבטאת את הרעיון שההסתגרות בחורבה פיזית הופכת את האדם לחורבה אנושית. האם היא צל של מה שהייתה בעבר.  

אלמנטים של שפת התאטרון:
  1. מוסיקה: מלנכולית. משרה אווירה של עצבות, החמצה ודכדוך.
  2. תאורה: עמומה. החלקיות של התאורה מדגישה את הצד האפל הקיים במשפחה, את חוסר השמחה והאור.
  3. אביזרים: מקל הליכה- תפקידו לסמל את חוסר היכולת לצעוד קדימה.
                       סיפור המחרוזת- מסמל את החיים בתוך הזיוף.
                       הארגזים- מסמלים את הנטייה לעזוב, את מצב הביניים שבו  שרויות הבנות.
                       השרשרת- טוני מראה לאלינור את השרשרת שמסמלת את העבר   ונקשרת למחרוזת.
  1. תנועות: דפיקות של מקל ההליכה מסמלות ויכוח ומריבה, קרבה, שתלטנות ותוקפנות של האם.
התה שחוזר על עצמו מסמן סיומו של ויכוח והרגע הרוחות. 

שאלות על המחזה המודרני- מתוך בחינות הבגרות
  1. בחר בדיאלוג מרכזי מהמחזה המודרני שלמדת שבאמצעותו אפשר ללמוד על התכונות
    של שתי הדמויות הנוטלות בו חלק.
         כתוב בקצרה את הנאמר בדיאלוג, והסבר מה הוא מלמד אותנו על כל אחת מהדמויות.
         (חורף תשס"ז)
  2. בחר בשתי דמויות מהמחזה המודרני שלמדת. תאר את התנהגותה של כל אחת מהדמויות
    בתחילת המחזה, והסבר אם בהמשך המחזה כל אחת מהן פועלת לשינוי גורלה או נמנעת
    מלפעול. נמק והדגם את דבריך.       (חורף תשס"ז)
  3. תופעות של דיכוי הזולת או פגיעה בכבודו באות לידי ביטוי במחזות מודרניים רבים.
    הדגם והסבר קביעה זו על י מחזה מודרני. (קיץ תשס"ה)
  4. אי אפשר לשכוח או להסתיר את העבר.
    הסבר והדגם קביעה זו על פי מחזה מודרני. (קיץ תשס"ה) אמצעים דרמתיים, כגון דיאלוגים, אביזרים ותפאורה או סצנות מרכזיות, משקפים או
    מבליטים את הקונפליקט במחזה.
          א. מהו הקונפליקט במחזה שלמדת? (10 נקודות)
          ב. הסבר כיצד שניים מהאמצעים הדרמתיים משקפים או מבליטים קונפליקט זה. (20 נקו')
  5. בחר בדמות אחת ממחזה שלמדת.
    מה הן שאיפותיה של הדמות, אלו מכשולים עומדים בדרכה, וכיצד היא מתמודדת עם
          מכשולים אלה? הסבר והדגם.   (חורף תשס"ד)
  6. בדרמה המודרנית יש לעיתים קרובות מצבים של חרדה, של אי ודאות או של התערערות
    מסכמות חברתיות וסדרי עולם מסורתיים.
    בחן קביעה זו על פי מחזה שלמדת. תוכל להתייחס לאחד או לשניים מהמצבים הנזכרים לעיל.

האקדמיה לאמנויות הבמה של דים אמור

הטקסטים לשימוש אישי בלבד!
האקדמיה אוסרת :
לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני ו/או אופטי או אחר כל חלק שהוא מהחומר.
שימוש מכל סוג שהוא בחומר ( טקסטים ) אסור בהחלט,
אלא ברשות מפורשת בכתב מהאקדמיה לאמנויות הבמה.


להרשמה התקשרו:

טל׳: 077-5518861
נוסף: 050-3350753
שעות הפעלות:
בימי : א׳-ה׳ בלבד
בין השעות:
10:30-18:30
קורס מתקיים:
רח' המסגר 56 ,תל אביב יפו.


האקדמיה פועלת במרכז ת"א במיקום מושלם ונוח. מתכונת ההוראה הינה חדשנית ומודרנית המעניקה לכל סטודנט אפשרות לביטוי אישי ותמורה מלאה בכל רגע בשיעור. תוכנית הלימודים והמורים המבוקשים ביותר בישראל יצרו חווית לימוד אחרת שאותה ניתן להשיג בלעדית באקדמיה.
אין עוד מקום כזה בישראל.

 

 

 

 

 

 

נבנה ע"י אנדלס בניית אתרי תדמית עסקיים