ליובוב: עזוב אותה פטיה. אתה רואה שגם בלי זה קשה לה.
טרופימוב: היא כל הזמן תוקעת את האף. כל הקיץ היא לא נתנה לאניה ולי רגע מנוחה. היא פוחדת שאולי יהיה בינינו רומן. מה זה עניינה? חוץ מזה, אני לא נתתי שום רמז. אני כל כל רחוק מהשטויות האלה. אנחנו מעל לאהבה.
ליובוב: אז אני כנראה מתחת לאהבה. (בהתרגשות רבה) למה האח שלי לא חוזר? אני רק רוצה לדעת אם האחוזה נמכרה או לא. אני לא עומדת בזה…זה נראה לי כל כך לא מציאותי… אני אפילו לא יכולה לדמיין לעצמי אסון כזה . אני משתגעת…הייתי צורחת עכשיו…תציל אותי פטיה. תגיד משהו, דבר אתי!…
טרופימוב: מה זה משנה אם האחוזה נמכרה היום או לא נמכרה? נושא האחוזה נסגר מזמן, אין דרך חזרה. אל תרמי את עצמך יקרה שלי. לפחות פעם אחת בחייך תתייצבי בפני האמת.
ליובוב: איזו אמת? אתה יודע להגיד בדיוק איפה האמת ואיפה השקר… אני כנראה עיוורת, אני לא רואה שום דבר. אתה כל כך בטוח שיש לך את כל התשובות, אבל תגיד לי פטינקה, אולי זה בגלל שאתה צעיר, שעוד לא ממש הספקת לחיות את השאלות. אתה מסתכל באומץ קדימה כי אתה לא רואה שום דבר מאיים. אתה לא מפחד מפני שאתה עוד לא ממש יודע מה מחכה לך. אז אתה אמיץ יותר מאתנו, ישר יותר, מעמיק יותר, אבל תחשוב רגע, אני מבקשת… תהייה נדיב אלי – אפילו רק קצת, תחוס עלי. זה הבית שלי, נולדתי כאן, אבי ואמי חיו כאן, וגם סבא שלי, אני אוהבת את הבית הזה – אני לא מסוגלת לתאר לי את החיים בלי גן הדובדבנים, ואם באמת חייבים למכור אותו, אז תמכרו גם אותי יחד עם הגן … (מחבקת את טרופימוב ונושקת לו על מצחו) הרי הבן שלי טבע כאן…(בוכה) אתה יודע את זה. רחם עלי…תהיה טוב, תהיה נדיב.
טרופימוב: את יודעת שאני משתתף בצערך מכל הלב.
ליובוב: אבל לא ככה צריך להגיד את זה… (היא מוציאה ממחטה. מברק נופל על הרצפה) כבד לי על הלב, אין לך מושג כמה. הרעש הזה… כל צליל מקפיץ אותי, מרעיד לי את הנשמה – אבל אני לא יכולה ללכת מכאן, אני לא מסוגלת להיות לבד, אני פוחדת מהשקט… אל תשפוט אותי פטיה, אני אוהבת אותך כאילו היית הבן שלי.
(טרופימוב מרים את המברק)
ליובוב: המברק הגיע מפריז. כל יום אני מקבלת ממנו מברק…אתמול והיום. הפרא
אדם הזה שוב חולה, והוא בצרות…הוא רוצה שאני אסלח לו, הוא מתחנן שאני אבוא, ולמען האמת הייתי צריכה לחזור לפריז ולהיות על ידו. אל תסתכל עלי ככה פטיה, מה אני יכולה לעשות? באמת, מה אני יכולה לעשות? הוא חולה, הוא לבד, הוא אומלל, מי יטפל בו שם, מי ישמור עליו שהוא לא יעשה שטויות, מי יתן לו את התרופות בזמן? ומה יש כאן להסתיר? אני אוהבת אותו, זאת האמת, אני אוהבת אותו….הוא כמו אבן על הצוואר ואני שוקעת אתה למצולות – אבל אני אוהבת את האבן הזאת, ואני לא יכולה לחיות בלעדיה. (היא לוחצת את ידו של טרופימוב) אל תשפוט אותי פטיה, אל תגיד לי כלום, אל תדבר…
טרופימוב: (בהתרגשות עזה) שאלוהים יסלח לי, אבל אני חייב… הוא הרי גנב ממך הכל.
ליובוב : לא, לא, לא, אל תגיד… (אוטמת את אוזניה בידיה)
טרופימוב: הוא נוכל, ואת היחידה שלא מבחינה בזה. הוא מנוול, הוא חתיכת אפס …
ליובוב: (כועסת אך שולטת בעצמה) ואתה בן עשרים ושש או עשרים ושבע, ומתנהג כמו ילד.
טרופימוב : אז מה?
ליובוב: הגיע הזמן שתהיה גבר, בגילך היית כבר צריך להבין מה זה להיות מאוהב. אתה בעצמך צריך לאהוב… צריך להתאהב!…(כועסת) כן, כן, כן! וכל הטוהר הזה שאתה מתפאר בו, אתה לא טהור, אתה מעוות, אתה מתנשא, מפלצת…
טרופימוב: (מפוחד) מה היא מדברת?
ליובוב: "מעל לאהבה". אתה לא מעל לאהבה, אתה לא שווה כלום, כמו שפירס שלנו אומר. פשוט לא שווה כלום. בחור בגילך שאין לו מאהבת…
טרופימוב: זה נורא! מה היא מדברת?!
(הולך במהירות לעבר אולם הנשף, ראשו בין ידיו)
זה נורא…אני לא יכול, אני הולך…אני…(הולך וחוזר מיד) הכל נגמר בינינו!
(יוצא מן החדר)
ליובוב: (קוראת אחריו) פטיה, חכה! די! איזה איש מצחיק. אל תיקח אותי ברצינות. פטיה!
(מבחוץ מגיע קול צעדים חפוזים העולים במדרגות ואחר כך קול חבטה. נשמעות צווחות מפי אניה ווריה ואחר כך צחוק).
* לשימוש אישי בלבד
את המחזה ניתן לקבל ב׳האקדמיה לאמנויות הבמה׳ של דים אמור.
להרשמה התקשרו:
טל׳: 077-5518861
נוסף: 050-3350753
שעות הפעלות:
בימי : א׳-ה׳ בלבד
בין השעות:
10:30-18:30
קורס מתקיים:
רח' המסגר 56. תל אביב – יפו.
האקדמיה פועלת במרכז ת"א במיקום מושלם ונוח. מתכונת ההוראה הינה חדשנית ומודרנית המעניקה לכל סטודנט אפשרות לביטוי אישי ותמורה מלאה בכל רגע בשיעור. תוכנית הלימודים והמורים המבוקשים ביותר בישראל יצרו חווית לימוד אחרת שאותה ניתן להשיג בלעדית באקדמיה.
אין עוד מקום כזה בישראל.