מחזה: שירת הלוויתן
מאת: אנתוני מינגהלה
דמות: סטלה

הריח הזה לא משגע אתכן? אה? זה בהחלט שלא השתנה. עשר שנים עברו מאז שהייתי בבי"ח. הייתי בהריון. נכנסתי להריון כשהייתי בת 17. לפני שבאתי הנה. זיון אחד!!! הייתי ממש מאוהבת בבחור. בחור ממש נחמד… הוא נשוי עכשיו. לא עשיתי הפלה. תכננתי לגדל את התינוק. זה היה הרעיון (שקטה מאד).אבל איך שלא יהיה איבדתי אותו. אני לא ממש יודעת איך אבל הייתי בבית. בעצם לא בבית. אצל דוד שלי- במטבח- והייתי ממש נאיבית בצורה פתטית. וישבתי בכיסא והרגשתי חרא. ולא ידעתי מה לעשות או מה כאילו להגיד מפני שברור שהדוד שלי לא ידע מה העניין. אז פשוט ישבתי שם וידעתי שאני יושבת בשלולית דם וחיכיתי שהוא ילך. לא זוכרת מה הוא עשה ואז קמתי וצלצתי לבי"ח. כלומר, אני לא מסוגלת לזכור את כל הפרטים אבל הם אמרו שזה אבוד. ואימא שלי הייתה שם קצת…והייתי במיטה וסרגתי סוודר לתינוק והאחות באה לשטוף אותי והיא כל הזמן אמרה שלא כדאי לטרוח בקשר לסריגה. אבל חשבתי זיבי. ואז, ממש כמה דקות אח"כ אני כאילו פלטתי אותו לתוך סיר לילה. הרגשתי כמו ילדה קטנה. ואז הם הביאו כומר והוא עשה הטבלה ונתן שם לתינוק. זתומרת אני לא יכולתי, לא חשבתי על שם או משהו כזה אז הם אמרו שהכי כדאי לקרוא לזה פרנסיס כי אי אפשר לדעת כאילו אם זה בן או בת. אז זה מה שעשיתי פשוט אמרתי טוב פרנסיס זה בסדר איך שלא יהיה