מחזה: הדוד וניה
מאת: אנטון פאבלוביץ' צ'כוב
דמות: ילנה
(לאחר מחשבה) הוא איש מוזר… את יודעת מה, אם תרשי לי, אני אדבר אתו, בזהירות, אני רק ארמוז לו… (שהייה) תרשי לי ? … את לא יכולה להמשיך ככה עם אי הוודאות הזאת. את מרשה לי? (סוניה מנידה בראשה לאות הסכמה) אל תהיי נבוכה, חמודה שלי. אל תדאגי. אני אשאל אותו כל כך בזהירות, הוא לא יבין מה הולך. אנחנו צריכות רק לגלות אם זה כן או לא. (שהייה) אם לא, כדאי שיפסיק לבוא הנה. נכון? (סוניה מנידה בראשה להסכמה) יהיה יותר קל אם לא תראי אותו יותר. בואי לא נדחה את זה, אני אשאל אותו מיד. הוא אמר שהוא רוצה להראות לי איזה שהן מפות. את יכולה לגשת להגיד לו שאני רוצה לדבר אתו?
כן, נראה לי…… ( שתיקה ) ( פאוזה של דקה ) ברור. גם אם האמת קשה, אי הוודאות יותר קשה ממנה. את יכולה לסמוך עלי חמודה שלי.
( פאוזה )
(לבדה, בהרהור) ברור שהוא לא מאוהב בה, אבל למה שהוא לא יתחתן איתה. היא לא יפה, אבל בשביל רופא כפרי, בגילו, היא תהיה מצוינת. היא כל כך חכמה, טובה, אמיתית… זה לא זה… לא…(שהייה) אני מבינה את הילדה המסכנה הזאת. כאן, באמצע השעמום הגדול, שאין בו בני אדם חיים, רק צללים אפורים, כשאין שום דבר שאפשר להקשיב לו חוץ מקלישאות שחוקות, כשאתה מוקף באנשים שיודעים רק לאכול, לשתות ולישון, פתאום הוא מופיע, כל כך שונה מכל השאר, מעניין, מעורר… כמו ירח בהיר בלילה אפל… קל ללכת שבי אחרי הקסם של איש כזה ולשכוח את עצמך… נדמה לי שאפילו אני קצת התפתיתי. כן, אני משתעממת כשהוא לא כאן, הנה אני מחייכת כשאני רק חושבת עליו. וניה אומר שיש לי דם של בתולת ים: "תני לעצמך להשתחרר פעם אחת בחיים". אולי זה באמת מה שצריך לעשות… חופשיה כמו ציפור, לעוף מהפרצופים המשעממים שלכם ומכל הדיבורים המעייפים, לשכוח שאתם קיימים בכלל… אבל אני כזאת פחדנית. ביישנית. הייתי מרגישה נקיפות מצפון.